דברי נשיא אוניברסיטת תל אביב בטקס לציון שנה למלחמת ה-7 באוקטובר

חלפה שנה מאז האסון הנורא ביותר שפקד את מדינת ישראל מאז הקמתה ואת העם היהודי מאז השואה. חלפה שנה ועדיין 101 חטופים וחטופות נמקים במנהרות הזוועה ברצועת עזה ואין מושיע. חלפה שנה וכמעט בכל יום נהרגים ונפצעים חיילינו. חלפה שנה ורובם של העקורים בדרום ובצפון טרם שבו לבתיהם. חלפה שנה מאז המחדל הנורא של השבת הארורה ההיא, וככל שחולף הזמן מתברר שמעטים בלבד נוטלים עליו אחריות.

אוניברסיטת תל אביב איבדה 19 מתלמידיה. 96 משפחות של קהילת האוניברסיטה איבדו קרובי משפחה מדרגה ראשונה ורבים מאד נפגעו בגופם ובנפשם. אנחנו מצפים בחרדת קודש לקלוט בשנת הלימודים הקרובה תלמידים ותלמידות שחרפו את נפשם להגנת כולנו, בהם כאלו שנפגעו במלחמה. נעשה את כל שרק נוכל כדי להקל עליהם את שנת הלימודים, ולאפשר להם לסיים אותה בהצלחה. אנחנו חייבים להם חוב שלעולם לא ניתן יהיה לפרעו.

בשנה האחרונה כולנו נעים, כך נדמה, בין ייאוש לתקווה. אז הנה כמה אמיתות שאצלי מעוררות תקווה. אמיתה ראשונה היא איכותם יוצאת הדופן של רבים כל כך מאזרחי המדינה, ובעיקר של הדור הצעיר. גילינו בשנה שחלפה שיש לחברה שלנו עוצמות שלא ידענו אודותיהן. אמנם, בנושאים רבים אנחנו חלוקים, אך בבוא יום פקודה אנחנו יודעים להתייצב בפני הסכנה יחדיו, ולעשות את הנדרש כדי להמשיך להתקיים בארץ הזו.

אמיתה שניה היא כוחנו הצבאי המגובה ביכולות טכנולוגיות יוצאות דופן. כוח צבאי הוא אמצעי, לא מטרה. ובכל זאת, ספק אם היינו יכולים להתקיים כאן בלעדיו. על אף הכישלון הנורא לפני שנה, הצליח הצבא, והצליחו יתר כוחות הביטחון, להתאושש מן המכה שספגנו ולהראות לכל שלא אלמן ישראל. כוח צבאי הנתמך בטכנולוגיות חדישות – שאולי כדאי להזכיר למי שצריך, שאינן אפשריות בלעדי אקדמיה חזקה – הוא ערובה להרתעה. נקווה שבהמשך דרכה תצעד מדינת ישראל במסלול שבו פתרונות מדיניים מבססים את המשך קיומנו ולא רק כוח צבאי מרתיע.

אמיתה שלישית היא חוסנה המפתיע של הדמוקרטיה בישראל, על מוסדותיה וארגוני החברה האזרחית שלה. מבלי להיכנס ביום כזה למחלוקות פוליטיות אסתפק בלומר שאני מאמין בכך שהדמוקרטיה הישראלית, למרות סדקים שנוצרו ונוצרים בה, היא חזקה מאד. ומי שמאמין בדמוקרטיה הישראלית, צריך להאמין שהיא תצמיח מנהיגים ראויים שיידעו להוביל אותנו בדרך הטובה.

אי אפשר לדבר על תקווה מבלי להתייחס לייאוש הנורא של משפחות החטופים. לא ניתן לצאת לדרך חדשה של שיקום, תקווה ותקומה מבלי להשיב את כל החטופים לבתיהם. החשש שמא מדינת ישראל אינה עושה הכל כדי להשיג מטרה זו, מדירה שינה מעינינו. שחרור החטופים – שמדינתם הפקירה אותם לגורלם במחדל הנורא של ה-7 באוקטובר – היא מטרה אסטרטגית ראשונה במעלה, ולא רק חובה מוסרית. כל מי ששרת בצבא חונך על ברכי האתוס ש"אין מפקירים פצועים בשטח", וזאת בנוסף למצווה היהודית של פדיון שבויים. בלעדי אתוס זה, בלעדי סולידריות חברתית כערך עליון, מדינת ישראל לא תהיה אותה מדינה.

ההורים והורי ההורים של רבים מאיתנו הגיעו לארץ ישראל עוד בטרם קמה המדינה. הם נלחמו כדי שתקום. עכשיו תורנו לשמור עליה, איש ואישה בדרכם, איש ואישה כפי יכולתם.